90 שנות חלוציות: הסיפור המלא

מבוא: ליגת נשים למען ישראל – חלוציות שהגיעה לגבורות

ארגון לנ"י – ליגת נשים למען ישראל נוסד על ידי נשים יהודיות, מתנדבות, בניו יורק שבארצות הברית, בשנת 1928. מטרתו הראשונית של הארגון הייתה מתן עזרה לנשים צעירות ובודדות שהגיעו לארץ ישראל כעולות חדשות, מאירופה, בלי ידיעת השפה, בלי בן זוג ומשפחה ובלי הכשרה מקצועית. לנ"י הקימה בתים, שבהן התגוררו נשים אלה מיד עם רדתן מן האונייה, ורכשו שפה, השכלה, משלוח יד, תרבות וחברה. הבתים, שנקראו "בתי החלוצות", שימשו לעולות חדשות אלה "בית הרחק מהבית". הן חיו בחברת נשים כמוהן, התמודדו עם קשיי החיים בארץ יחד, עבדו והתפרנסו באופן שוויוני וקואופרטיבי, וספגו שפה חדשה, ידיעת הארץ ותרבות יהודית וכללית.

ברבות השנים, על רקע הנסיבות המשתנות, ובהתאם לצרכים המשתנים של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, השתנו, התרחבו והתחלפו מטרותיה של לנ"י, ובעקבות זאת גם פעולותיה. אולם, הקו מנחה של פעולותיה, ה"אני מאמין" של לנ"י – שהיא ארגון הפועל שלא למטרות רווח – היה ועודנו כמאמר הרמב"ם:  "לעזור לאדם לעזור לעצמו". "אני מאמין" זה עובר כחוט השני בעשייה הציבורית של לנ"י לאורך שנות קיומה. התחומים שבהם התמקדה פעילותה של לנ"י במהלך השנים, לאורו של "אני מאמין" זה, היו קליטה, רווחה וחינוך. לאורך כל השנים הושקו פרויקטים רבים על ידי לנ"י בשיתוף גורמים ממשלתיים ואחרים בארץ, כאשר כל הפרויקטים האלה היו במסגרת התחומים הנזכרים לעיל, כשלנ"י מנסה בכל דרך אפשרית – פיזית, ארגונית וכלכלית – לעזור, לתמוך ולעודד אוכלוסיות נזקקות – קודם כול נשים, ולאחר מכן גם משפחות צעירות ואנשים צעירים בני שני המינים. עם זאת, לאורך כל שנות קיומה, עד היום, בו-זמנית עם הפרויקטים המגוונים שהופעלו על ידה, הוסיפה לנ"י לשמור על "חוט השדרה" של פעילותה, דהיינו הלנת נשים צעירות בשכר דירה סמלי בבתי לנ"י (מלבד בנתניה), נשים חסרות גיבוי כלכלי וחברתי, שבאו לעיר כדי ללמוד ולעבוד למחייתן. במגורים ב"בתי החלוצות" נמשך הקשר אל ה"חלוצות" מימיו הראשונים של היישוב בארץ ומימיה הראשונים של הליגה.    

מיד לאחר הקמת הארגון, ועוד לפני קום מדינת ישראל, כשארץ ישראל הייתה נתונה לשלטון המנדט הבריטי, הוקמו "בתי החלוצות" בחיפה (1931), בתל אביב (1936) ובירושלים (1943). הארגון סייע לעולות החדשות הצעירות, שעלו לארץ בגפן, בקליטתן בארץ. לאחר קום המדינה ולאורך עשרות שנים סייעה לנ"י בקליטת עלייה – במתן קורת-גג, בלימוד השפה העברית ובהכשרה מקצועית, בעיקר לנשים.

הרעיון הסוציאליסטי, שלאורו פעלו ראשי היישוב בארץ עם ראשית הציונות, בא לידי ביטוי בבית לנ"י בתל אביב: העולות הצעירות עבדו במפעלים קואופרטיביים, כגון מפעל אריגה, מפעל לקליעת רהיטים מנצרים, מכבסה ומסעדת פועלים. הפועלות קיבלו תשלום בעבור המוצרים והשירותים שסיפקו המפעלים. התשלום חולק בין הפועלות שווה בשווה, ואף שימש להחזר הוצאות המפעלים. כך החזיקו המפעלים את עצמם, ולנשים היה מקור פרנסה. דיירות הבתים למדו עברית, בבית בתל אביב היה זה באולפן 'מאיר' ששכן במתחם לנ"י. כמו כן, השתתפו הדיירות בשיעורים, בהרצאות ובפעילויות חברתיות שעסקו במצב הפוליטי בארץ, בתרבות, באומנות ובנושאים כלליים. בפעילויות אלה הודגש הפן היהודי והציוני. לאחר קום המדינה, בשנת 1950, נוסד הבית הרביעי על ידי לנ"י בנתניה. עם התמורות החברתיות המהירות במדינה הצעירה והפיתוח המהיר של הארץ, הורגש צורך דחוף בבעלי מקצוע, ובמיוחד בנשים בעלות הכשרה מקצועית. עקב כך נפתח בבית לנ"י בנתניה, בשיתוף משרד העבודה והרווחה, מרכז ארצי להכשרה ולפיתוח כוח אדם, המיועד לנוער ולמבוגרים, בתחומים הבאים: אומנויות הבישול, אופנה, טיפוח החן (קוסמטיקה וספרות נשים), מקצועות השן (טכנאות שיניים וסייעות לרופאי שיניים), מזכירות ממוחשבת ועוד.

בתי לנ"י שימשו מוקדים לפעילות ציבורית ותרבותית ענפה בימות שלום, ואילו בעתות חירום תרמו בתי לנ"י את חלקם במאבק, בשירותים שניתנו ללוחמים: מקום התכנסות, שירותי כביסה, הכנת חומרי עזרה ראשונה (תחבושות) וכד'.

ב-1952 הוקם על ידי לנ"י ומשרד העבודה והרווחה, במתחם בית לנ"י בנתניה, מפעל 'אורה' – מפעל מוגן לאריגת יד של עיוורים, במטרה לשקם עיוורים על ידי עבודה יצרנית, ולאפשר להם לנהל חיים עצמאיים למרות מגבלותיהם. ליד מפעל האריגה הוקמה מתפרה, שהעסיקה נשים עולות ומוגבלות בייצור מפות בשלל צבעים, בגדי ילדים ונשים, טליתות ומוצרי טקסטיל למיניהם, מאריגי המפעל, הכול באיכות מעולה ובסגנון ישראלי מקורי. מפעל האריגה קיבל פרס קפלן בעבור התמדה של האורגים בעבודה, ובעבור האיכות המקורית של המוצרים.

בשנות ה-50 החל שיתוף פעולה לבין האוניברסיטה העברית בירושלים, ולנ"י תרמה את הסכומים שנדרשו לבניית שני בנייני המעונות הראשונים לסטודנטיות, קפיטריה, אולם ספורט ומרכז הסטודנט בקמפוס גבעת רם. בעקבות שחרור ירושלים, החלה לנ"י את הבנייה בקמפוס הר הצופים עם בנייתם של שלושה בנייני מעונות נוספים לסטודנטיות. בהמשך הקימה לנ"י את הקתדרה לסוציולוגיה על שם רוז אייזקס, והקימה קרן מלגות לחיילים משוחררים. כיום לנ"י ממשיכה לתרום לאוניברסיטה העברית בירושלים באמצעות הקמת קרנות להענקת מלגות לסטודנטים מצטיינים ממשפחות נזקקות. האחת בסך 1,5 מיליון דולרים נוסדה בשנת 2008 לתואר BA, השנייה בסך 1,4 מיליון דולרים  נוסדה בשנת 2017 לתארים מתקדמים BA  ו -  PhD.  כל שנה מעניקה לנ"י כ 40 מלגות ללימודים מלאים לסטודנטים.

במהלך השנים אף השכירה לנ"י חלקים מנכסיה – אולמות, כיתות, משרדים, מטבחים וכדומה – לגופים ממלכתיים, חצי-ממלכתיים (למשל: הסוכנות היהודית, המכון לפריון העבודה והייצור וכדומה) ופרטיים. העיקרון שעל פיו פעלה לנ"י היה גביית שכר הדירה הגבוה ביותר האפשרי, בכפוף להיצע בשוק. מטרת דמי השכירות הללו הייתה להעלות את שיעור ההשתתפות העצמית של בתי לנ"י בהוצאות השוטפות של כל בית, כך שיקטן הצורך בהזרמת תקציב שוטף מצד הנהלת הליגה בארה"ב, והסכומים שנאספים שם יופנו יותר ויותר למטרות חדשות בתחומי הפעילות של לנ"י בארץ.

בשנות ה-80, החלה מגמה לצמצם עד כמה שניתן את ההשכרות לגופים חיצוניים, ובו-זמנית להגדיל את כמות הפרויקטים העצמיים ואת אלה המתבצעים בשיתוף פעולה עם גורמי חוץ, בתחומי העיסוק של לנ"י. עם זאת, כדי למנוע גירעון כספי עקב צמצום ההכנסה מהשכרת שטחים, וכדי לשמור על מאזן כלכלי תקין, הציבה הנהלת לנ"י קריטריונים לבחירת הפרויקטים שיבוצעו, ואלה הם:

• א. הפרויקט חייב לעסוק באחד מתחומי הפעילות המוגדרים של הליגה, קרי: קליטה, חינוך או רווחה;
• ב. הפרויקט חייב להיות כזה שהליגה יכולה לבצעו ולקדמו, מבחינה כלכלית ומבחינה מקצועית, על הצד הטוב ביותר, אם בעצמה ואם בשיתוף עם גורמים אחרים;
• ג. קיום הפרויקט יענה על צורך קיים בשטח, רצוי רחב היקף, שאין לו מענה כלל או אין לו מענה מספק על ידי השירותים הקיימים;
• ד. הפרויקט יוסיף תהודה חיובית ויוקרה לליגה.

באופן כללי עודדה הנהלת הליגה גיוון בסוגי הפרויקטים ואת השותפים בהם, כדי "לא לשים את הביצים כולן בסל אחד".

במשך השנים שיתפה לנ"י פעולה עם משרד העבודה והרווחה על אגפיו השונים, והרחיבה את פעולתה בכך שהעניקה שירותי רווחה לאוכלוסיות במצוקה בישראל – לא רק נשים "חלוצות", עולות חדשות – אלא גם משפחות צעירות משכבות מצוקה, סטודנטים מעוטי יכולת מהפריפריה, ילדים להורים גרושים, קורבנות תקיפה מינית, קורבנות אלימות במשפחה, משפחות אומנות, אומנים ומוזיקאים מעוטי יכולת, קבוצות לעזרה עצמית ועוד. 

מאות יחידים ומשפחות בישראל אסירי תודה ללנ"י על האפשרות שהיא פתחה בפניהם להיות בני אדם עצמאיים ויצרניים; כאלה המסוגלים לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם, לגדל ולחנך את ילדיהם, ולמצות את הפוטנציאל האנושי והמשפחתי הטמון בהם ובילדיהם.

חוברת זו תסקור את פעילותה המבורכת של לנ"י מיום היווסדה ועד ימינו אלה, בהגיעה לגיל 90.