פרק א': רקע היסטורי – עד 1928

המצב בארץ ומצב היהודים בתפוצות

בסוף המאה ה-19, בעקבות התעוררות הרגשות הלאומיים בקרב היהודים ברחבי העולם, התגברות מעשי האלימות נגד יהודים, והצורך הגובר והולך של היהודים למולדת משלהם – קמה התנועה הציונית, ונוסדה ההסתדרות הציונית, בקונגרס הציוני העולמי הראשון שהתקיים בבאזל אשר בשוויץ, בתאריכים 31-29 באוגוסט, 1897. הקונגרס אישר את 'תוכנית באזל', שקבעה כי התנועה הציונית שואפת להקמת בית מולדת ליהודים בארץ ישראל תוך הבטחת ערבות (Charter) של אומות העולם, ונקבעו דרכי פעולה לביצוע התוכנית.

בעקבות החלטה זו החלו הצעדים האופרטיביים להגשמתה.

אחד ההישגים הגדולים של הפעילות הציונית בראשית המאה ה-20, עם תום מלחמת העולם הראשונה – שבה נפלה האימפריה העות'מאנית ששלטה עד אז בארץ ישראל והארץ נכבשה על ידי הצבא הבריטי – הייתה הכרתה של ממשלת בריטניה בזכותו של העם היהודי לבית בארץ ישראל. הכרה זו נוסחה ב'הצהרת בלפור', מיום 2 בנובמבר 1917, בזו הלשון: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלסטינה..."

"His Majesty's Government view with favour the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people…,

הצהרה זו נתנה דחיפה ועידוד ליהודי התפוצות להתארגן בארגונים ציוניים ('תנועת שיבת ציון'), לעלות לארץ, שנשלטה אז על ידי המנדט הבריטי, להתיישב בה ולעבוד בה, בעיקר בעבודת האדמה. זאת מכמה סיבות: ראשית היה צורך 'להפריח את השממה' מאחר שחלקים גדולים מהארץ היו שוממים וחרבים; שנית – היה צורך באמצעי פרנסה, וגידולים חקלאיים היו המענה המיידי לצורך זה, ושלישית, וזו אולי הסיבה החשובה מכול: גלי העלייה הראשונים לארץ ישראל היו מורכבים מאנשים שהושפעו מהרוחות שנשבו אז בעולם – רעיונות הליברליזם, הסוציאליזם והזכויות לבני מעמד הפועלים. העולים לארץ בתקופה ההיא – החלוצים – שאפו ליישם רעיונות אלה בעלייתם לארץ להגשים בה את רעיון הפועל העברי עם רעיון תחיית המולדת הנושנה של עם ישראל.

אחרי 'העלייה הראשונה' של סוף המאה ה-19 (1903-1882) בעשורים הראשונים של המאה ה-20 הגיעו לארץ ישראל (פלסטינה, על פי שלטון המנדט הבריטי) גלי עלייה גוברים והולכים ('העלייה השנייה' 1914-1904, 'העלייה השלישית' 1923-1919, 'העלייה הרביעית' 1928-1924).

עם כל עלייה נוצרו צורות חדשות של התיישבות בארץ, והוקמו יישובים חדשים. התפתחו ענפי התעסוקה והוקמו מוסדות הגנה, חינוך, תרבות, בריאות וגופים שלטוניים למיניהם.

הערבים תושבי ארץ ישראל הרגישו מאוימים בגלל הגידול באוכלוסייה היהודית, וב-1 במאי 1921 פתחו בסדרה של פרעות אלימות ומעשי טרור נגד היישוב היהודי בארץ ישראל. המאורעות לוו בביזה, שוד, רצח, ופגיעה ביהודי ארץ ישראל. המאורעות נמשכו חמישה ימים ובמהלכם נרצחו 43 יהודים – ביניהם נרצח בפרדס ביפו הסופר יוסף חיים ברנר – ונפצעו 140.

בעקבות המאורעות הקימו הבריטים את "ועדת הייקראפט" במטרה לחקור את הסיבות שהובילו למאורעות. מסקנות הוועדה הובילו לפרסום 'הספר הלבן הראשון' – מסמך שבו פירטה ממשלת בריטניה את התייחסותה למצב בפלסטינה. במסמך זה נקבע כי בריטניה ממשיכה לתמוך בעקרונות הצהרת בלפור בדבר הקמת 'בית לאומי' ליהודים בתחומי ארץ ישראל, אולם העלייה היהודית לארץ ישראל תוגבל למכסה שאותה תהיה מסוגלת הארץ לקלוט מבחינה כלכלית, בלי שהדבר ייהפך לעול על כתפי תושבי הארץ הקיימים.

בכך התערבה לראשונה בצורה רשמית ממשלת המנדט הבריטי בעליות היהודים לארץ ישראל, התערבות שיהיה לה המשך בפרסום 'הספרים הלבנים' הבאים, וביצירת גלי עלייה 'בלתי לגאלית' לארץ ישראל בשנות ה-30 וה-40.

בשנת 1924, עם תחילת 'העלייה הרביעית', שעיקרה הגיע מפולין, גדל מאוד מספר העולים לארץ ישראל. רבים מעולים אלה התגוררו בערים ועסקו במסחר ובתעשייה. עלייה זו הביאה עמה הון פרטי בהיקף שלא היה קיים בעליות הקודמות, והיא הניחה את הבסיס למעמד הבינוני בארץ ישראל. בפעם הראשונה נכנסו לארץ ישראל יותר יהודים מאשר לכל מקום אחר בעולם, לרבות ארצות הברית.

אחרי זמן מה פרץ משבר כלכלי חמור בארץ ישראל. ממשלת פולין הגבילה העברת כספים מפולין לארץ. מספר העולים בעלי ההון ירד, והגיעו עולים חדשים בעלי אמצעים כספיים דלים. חלק מבעלי ההון הקודמים נותרו בלי כסף, בשל השקעות לא מוצלחות, ולכן לא היה מי שישקיע בפיתוח ובהרחבה של מקומות עבודה ובנייה. נוצר מחסור במקומות עבודה לעולים שהמשיכו להגיע בהמוניהם. המצב החמיר עוד יותר, מפני שמחירי הקרקע והדירות, שעלו בתחילה, ירדו ואנשים היו צריכים למכור אדמות ובתים במחירי הפסד.

בין השנים 1927-1928 עלה מספר העוזבים את הארץ על מספר העולים אליה.

המצב הכלכלי החמור השפיע לא רק על העולים אלא על כל תושבי הארץ. היישוב היהודי שקע במשבר כלכלי קשה. התאוששות ממשבר זה החלה רק בשנת 1927.

על רקע המצב הזה החלה פעולתה של ליגת נשים למען פלסטינה.

הקמתה של ליגת נשים בארה"ב

רוז אייזקס, שהייתה אשתו של דיוויד אייזקס, משכיל יהודי אמריקני, הייתה אישה יהודייה דתייה, ובו-זמנית חדורת אמונה סוציאליסטית ופמיניסטית. ב-1928 היא הקימה עם חברותיה ארגון של נשים יהודיות וציוניות, ששאפו לתרום ליישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל, ובעיקר לאוכלוסיית הנשים שבו. הארגון נקרא אז ליגת נשים למען פלסטינה (= לנ"פ) ונרשם באופן רשמי בניו יורק ב-1929.

ממייסדות ליגת הנשים, הגב' רות אייזקס